A Mishná · הַמִּשְׁנָה
A mishná lista uma série de etapas do preparo da menachá cuja omissão, isoladamente, não a invalida — derramar o azeite, misturar, partir os pães, salgar, agitar e aproximar do altar. Em seguida trata do caso em que o punhado de uma menachá se mistura com o de outra ou com menachot que são queimadas por inteiro, permanecendo apta — exceto, segundo Rabi Yehudá, quanto à menachá do sacerdote ungido e à das libações, cuja consistência mais rala causa absorção mútua.
Enumeração de omissões no preparo da menachá que não a invalidam.
Não derramou o azeite, não misturou, não partiu em pedaços, não salgou, não agitou, não aproximou do altar, ou partiu os pães em pedaços grandes demais, ou não os untou — são aptas. — A mishná enumera uma série de etapas do preparo da menachá — despejar o azeite sobre a farinha, misturar, partir os pães assados em pedaços, salgar o punhado, agitar (tenufá) a menachá do ômer e da sota, aproximá-la do canto do altar, partir os pães na medida certa, untar as obreias com azeite — e ensina que a omissão de qualquer uma dessas etapas, por si só, não invalida a oferenda.
לֹא יָצַק, לֹא בָלַל, לֹא פָתַת, לֹא מָלַח, לֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ, אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרֻבּוֹת, וְלֹא מְשָׁחָן, כְּשֵׁרוֹת.
O punhado misturado com outro punhado ou com menachot inteiramente queimadas — apto.
Se o punhado de uma se misturou com o punhado de outra, com a menachá dos sacerdotes, com a menachá do sacerdote ungido, ou com a menachá das libações — é apta. — O punhado de uma menachá comum, que é queimado no altar, pode se misturar com outro punhado, ou com menachot que são queimadas por inteiro — a menachá dos sacerdotes comuns, a menachá do sumo sacerdote e a menachá que acompanha as libações. Como todas essas se destinam à queima completa, a mistura não causa problema.
נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בְּקֹמֶץ חֲבֶרְתָּהּ, בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, בְּמִנְחַת נְסָכִין, כְּשֵׁרָה.
Rabi Yehudá invalida quanto ao sacerdote ungido e às libações, por causa da absorção mútua entre misturas de consistência diferente.
Rabi Yehudá diz: com a menachá do sacerdote ungido e com a menachá das libações, é inválida, porque esta tem sua mistura espessa, e aquela tem sua mistura rala, e elas absorvem uma da outra. — Rabi Yehudá discorda quanto a essas duas: a menachá do sumo sacerdote leva uma proporção de azeite muito maior (mistura rala), enquanto o punhado comum leva proporção menor (mistura espessa); ao se misturarem, uma absorve azeite da outra, alterando a proporção correta de cada uma e invalidando ambas.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִין, פְּסוּלָה, שֶׁזּוֹ בְּלִילָתָהּ עָבָה, וְזוֹ בְּלִילָתָהּ רַכָּה, וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ:
Halachot · הֲלָכוֹת
Rambam · Perush HaMishná, Menachot 3:2
לא יצק לא בלל לא פתת לא מלח לא הניף כו': נתערב קומצה בקומץ חברתה במנחת כהנים כו': אמר רחמנא מן המנחה מגרשה ומשמנה ואמר גרש ושמן מעכבים וכן המלח אי אפשר בלעדיו ר"ל שיהא עם הקומץ כמו שזכרנו אמרו קרבן טעון מלח ואין כל המנחה טעונה מלח וכן כל שנקרב על גבי המזבח לשרפה אי אפשר בלא מלח אלא העצים בלבד וזה קבלה וכן הדם אמר מעל מנחתך ולא מעל דמך: והבלילה והוא בלילת הסלת באותו השמן הנצוק עליו הוא בא להשלים מצוה ואינו מעכב: ומה שאמר בכאן לא יצק ולא בלל ר"ל לא יצק כהן ולא מלח כהן אלא זר היא כשרה לפי שעיקר בידינו מקמיצה ואילך מצות כהונה וכבר זכרתי לך בסוף מסכת זבחים שאלו הדברים אין חייבים עליהם משום זרות וכבר זכרנו שההגשה הוא שיתן המנחה כנגד חודה של קרן דרומית מערבית: ומה שאמר פתין מרובות ר"ל שיהיו חתיכות הלחם גדולות כשיעורן לא שיהיו כצורת הלחם השלם שאינו מבוצע ולא כצורת המפורר ועוד יתבאר לך איך מושחים לחם המנחה בשמן ולפיכך אמר לא משחן: וכבר בארנו בתחלת המסכת הזאת שהקמצים כולן נשרפים וכן מנחת כהנים נשרפת כולה וכן מנחת כהן משוח ומנחת נסכים נשרפת כולה ולפיכך אם נתערבו קצתן עם קצתן כשרה לפי שדינם כולם לישרף. זו בלילתה עבה ר"ל מנחת כהן משיח או מנחת נסכים וזו בלילתה רכה ר"ל כל המנחות שנתערבו קומציהן במנחת כהן גדול או מנחת נסכים וביאור זה שמנחת כהן משיח שמנה רב עד ששוקעת בו שנאמר בתורה עליה על מחבת בשמן תעשה מורבכת תביאנה וענין הרביכה שתהא שקועה בשמן ואמר שהוא מוסיף לה שלשת לוגים שמן יותר על השמן שנתבשלה בו כדי שיציף עליה כשיתן שלש לוגין שהן רביעית ההין למדנו ממה שנא' בה סלת מנחה תמיד אמרו הרי היא לך כמנחת תמידים שהיא רביעית ההין לעשרון: ומנחת נסכים הנני אומר מה היא שני לוגין בעשרון בנסכי האיל ונסכי שור כמו שבאר' בתחלת מסכת הזאת ושאר המנחות הוא לוג לעשרון ואם רבה שמנה פסולה כמו שזכרנו בפרק הראשון וכבר נתבאר שבלילת הקומץ הזה פחות מבלילת נסכים ובלילת מנחת נסכים פחות הרבה מבלילת כהן משיח: ומה שאמר רבי יהודה במנחת כהנים במנחת כהן משיח במנחת נסכים פסולה ר"ל מנחת כהנים שיקריבו לעבודה שהיא מנחת כהן משיח ובלילתה עבה כמו שבארנו בתחלת המסכת הזאת. ואפשר שר"ל איזו היא מנחת כהן שתהיה אם נתערבה במנחת כהן משיח או במנחת נסכים מן הטעם שזכר על כן אומר רבי יהודה ששמן הקומץ הזה אם נתחבר בשמן כהן משיח או מנחת נסכים אינו בטל במיעוטו מפני שהוא מינו והעיקר אצל ר' יהודה מין במינו לא בטיל כמו שבארנו בזבחים אבל מצד הסולת אומר שהסולת עם סלת מין במינו ולפיכך לא יבטל המעט בהרבה וכן דינו אם נתערבה מנחת כהן גדול עם נסכים הדין אחד וחכמים אומרים הואיל והדין נותן בכולם שישרפו אין אנו חוששים והלכה כחכמים:
Rambam explica que a Torá exige tanto a farinha fina (gérs) quanto o azeite (shémen) da menachá, e que o sal, embora necessário em toda oferenda queimada, não invalida a menachá inteira se estiver ausente de partes que não o exigem — só o punhado precisa de sal. Explica que "não derramou" e "não misturou" referem-se a quando um israelita comum, e não o sacerdote, realizou essas etapas — o que não as invalida, pois é a partir da retirada do punhado que começa propriamente a avodá sacerdotal. Detalha a diferença entre a mistura espessa da menachá comum (um log de azeite por issarón) e a mistura rala da menachá do sumo sacerdote e das libações (três logim por issarón), que por isso se absorvem mutuamente quando misturadas. Rambam decide a halachá conforme os sábios, não conforme Rabi Yehudá.
Bartenura · Menachot 3:2
לֹא יָצַק. סֵדֶר הַמִּנְחָה, בִּתְחִלָּה נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּכְּלִי, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן אֶת הַסֹּלֶת, וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר וְיוֹצֵק שֶׁמֶן וּבוֹלֵל, וְהָכִי מְפָרֵשׁ בְּפֶרֶק אֵלּוּ הַמְּנָחוֹת נִקְמָצוֹת [דַּף עה]: לֹא יָצַק לֹא בָלַל כָּשֵׁר. כְּגוֹן שֶׁנָּתַן כָּל הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּלֹּג בְּמַתָּן רִאשׁוֹן שֶׁהוּא קוֹדֵם לַעֲשִׂיָּתָהּ. דְּאִי חִסַּר שַׁמְנָהּ אָמְרִינַן בְּפֶרֶק קַמָּא [דַּף י"א] שֶׁהִיא פְּסוּלָה. וּבַגְּמָרָא בְּפִרְקִין מוּכָח דִּיצִיקָה מְעַכֶּבֶת, וּמְפָרֵשׁ לֹא יָצַק, לֹא יָצַק כֹּהֵן אֶלָּא זָר, דְּמִקְּמִיצָה וָאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה, אֲבָל יְצִיקָה וּבְלִילָה כְּשֵׁרִים בְּזָר. וְלֹא בָּלַל דְּקָתָנֵי, עַל כָּרְחָךְ לֹא בָּלַל כְּלָל, דִּבְלִילָה וַדַּאי אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. וּמַתְנִיתִין הָכִי קָאָמַר, לֹא יָצַק כֹּהֵן אֶלָּא זָר, אוֹ לֹא בָּלַל כְּלָל, כָּשֵׁר: לֹא פָתַת. [כְּדִכְתִיב] (ויקרא ב) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים. אַף עַל גַּב דִּבְמִנְחַת מַחֲבַת בִּלְבַד כְּתִיב, הוּא הַדִּין לְכָל הַמְּנָחוֹת הַנֶּאֱפוֹת תְּחִלָּה, כְּגוֹן מַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת וּמַאֲפֶה, מִצְוָה לְפוֹתְתָן כֻּלָּן וְאַחַר כָּךְ קוֹמֵץ. וְזֶה אִם לֹא פָּתַת אֶלָּא כְּדֵי קְמִיצָה, כָּשֵׁר: לֹא מָלַח. כָּל הַמִּנְחָה כֻּלָּהּ, אֶלָּא הַקֹּמֶץ. דְּאִלּוּ מְלִיחַת הַקֹּמֶץ מְעַכֶּבֶת הִיא: לֹא הֵנִיף. בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת דִּטְעוּנוֹת תְּנוּפָה: לֹא הִגִּישׁ. כְּדִכְתִיב (שם) וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. שֶׁהַכֹּהֵן מוֹלִיכָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמַגִּישָׁהּ בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן: פִּתִּים מְרֻבּוֹת. גְּדוֹלוֹת יוֹתֵר מֵהַדִּין שֶׁמְּפֹרָשׁ בָּהֶן מִנְחַת יִשְׂרָאֵל כּוֹפֵל אַחַת לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבַּע וּמַבְדִּיל. וְאִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן פְּתִיתִים גְּדוֹלוֹת וְאַף עַל גַּב דְּאַשְׁמוֹעִינַן דְּאִי לֹא פָּתַת כְּשֵׁרָה. דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא דְּהָתָם הוּא דְּאִיכָּא תּוֹרַת חַלּוֹת עֲלֵיהֶן, אֲבָל הָכָא דְּלָאו תּוֹרַת חַלּוֹת אִיכָּא וְלֹא פְּתִיתִים אִיכָּא אֵימָא לֹא, קָא מַשְׁמַע לָן: וְלֹא מְשָׁחָן. הָרְקִיקִים הַטְּעוּנִים מְשִׁיחָה, כְּדִכְתִיב (שמות כט) וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן, אַחַר אֲפִיָּתָן מוֹשְׁחָן וְחוֹזֵר וּמוֹשְׁחָן עַד שֶׁיִּכְלֶה כָּל הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּלֹּג: בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים כְּשֵׁרָה. שֶׁכֻּלָּן כָּלִיל כָּמוֹהוּ: בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִים פְּסוּלָה. לְפִי שֶׁהַקֹּמֶץ דְּמִנְחַת יִשְׂרָאֵל בְּלִילָתוֹ עָבָה, לֹג אֶחָד שֶׁמֶן לְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת, וּמִנְחַת נְסָכִים וְשֶׁל כֹּהֵן מָשִׁיחַ בְּלִילָתָן רַכָּה, שְׁלֹשָׁה לֻגִּים לְעִשָּׂרוֹן, כְּדִכְתִיב בְּמִנְחַת נְסָכִים (במדבר טו) עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן, וּבְמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ הוּא אוֹמֵר (ויקרא ו) סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד, הֲרֵי הִיא לְךָ כְּמִנְחַת הַתָּמִיד שֶׁהִיא עִשָּׂרוֹן סֹלֶת בָּלוּל בִּרְבִיעִית הַהִין: וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ. הַקֹּמֶץ בּוֹלֵעַ מִמִּנְחַת נְסָכִים וּמִמִּנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וְרַבֶּה שַׁמְנָן שֶׁל מְנָחוֹת הַלָּלוּ עַל הַקֹּמֶץ וּמְבַטְּלוֹת לֵיהּ, וְהָוֵי מִנְחָה שֶׁלֹּא הֻקְטַר קֻמְצָהּ וּפְסוּלָה הַנִּקְמֶצֶת. אֲבָל מִנְחַת נְסָכִים כְּשֵׁרָה וְלֹא הָוֵי כְּרַבֶּה שַׁמְנָהּ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא מִדַּעַת עֵרְבוּ הַשֶּׁמֶן שֶׁבּוֹלַעְתּוֹ בָּטֵל לְגַבָּהּ וּכְמַאן דְּלֵיתֵיהּ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה:
Bartenura detalha a ordem correta da preparação da menachá — primeiro o azeite no recipiente, depois a farinha, depois novo derramamento e mistura — e explica que "não derramou, não misturou, é apta" refere-se ao caso em que o azeite integral já havia sido colocado na primeira etapa. Esclarece que "não derramou" significa que um israelita comum, não o sacerdote, derramou — o que não invalida, pois a partir da retirada do punhado é que a avodá se torna exclusiva dos sacerdotes. Explica "não partiu" com base em Levítico 2, sobre partir os pães assados antes da retirada do punhado; "não salgou" refere-se a toda a menachá, exceto o punhado, cuja salga é indispensável; "não agitou" refere-se à menachá da sota e do ômer, que exigem agitação. Sobre a segunda parte, explica que a menachá dos sacerdotes é totalmente queimada como o punhado, por isso a mistura entre elas não prejudica; já a menachá do sumo sacerdote e a das libações têm mistura mais rala, e por isso, segundo Rabi Yehudá, absorvem azeite do punhado comum e ficam ambas invalidadas. Conclui que a halachá não segue Rabi Yehudá.
Perush — os Mefarshim · פֵּרוּשׁ הַמְּפָרְשִׁים
Rashi רש״י
Menachot 18a, sobre a Guemará desta mishná — abertura de sua primeira sugia
מַתְנִי׳ לֹא יָצַק — הַיְנוּ יְצִיקָה אַחֲרוֹנָה דְּבַתְּחִלָּה נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּכְּלִי וְאַחַר כָּךְ סֹלֶת וּבוֹלֵל וְחוֹזֵר וְיוֹצֵק שֶׁמֶן וְהָכִי מְפָרֵשׁ בְּפֶרֶק אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת (מְנָחוֹת דַּף עד:): (לֹא יָצַק) לֹא בָלַל כָּשֵׁר — וּכְגוֹן שֶׁנָּתַן כָּל הַלֹּג בְּמַתָּן רִאשׁוֹן שֶׁהוּא קוֹדֵם לַעֲשִׂיָּתָהּ דְּאִי חִסֵּר שַׁמְנָהּ אָמְרוּ בְּפֶרֶק קַמָּא (לְעֵיל מְנָחוֹת יא.) פְּסוּלָה: לֹא פָתַת — שֶׁנֶּאֱמַר פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְאַף עַל גַּב דְּבְמִנְחַת מַחֲבַת הוּא דִּכְתִיב הוּא הַדִּין לְכָל הַמְּנָחוֹת הַנֶּאֱפוֹת תְּחִלָּה כְּגוֹן מַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת וּמַאֲפֶה שֶׁכֻּלָּן בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר וּמִצְוָה לְפוֹתְתָן כֻּלָּן וְאַחַר כָּךְ קוֹמֵץ: לֹא הֵנִיף — בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּקְנָאוֹת דִּטְעוּנוֹת תְּנוּפָה: לֹא הִגִּישׁ — בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית כְּדִמְפָרֵשׁ בַּשְּׁמַעְתָּא: פְּתִיתִים מְרֻבּוֹת — גְּדוֹלוֹת יוֹתֵר מִדִּינָן הַמְפֹרָשׁ בָּהֶן: וְלֹא מְשָׁחָן — אוֹתָן הַטְּעוּנוֹת מְשִׁיחָה כִּדְכְתִיב וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן:
Rashi identifica cada termo técnico do preparo: explica que "não derramou" se refere à segunda derramada de azeite — a primeira já havia colocado o azeite integral no recipiente antes da farinha, como se detalha no capítulo "Elu Menachot Nikmatzot" (Menachot 74b). Situa a fonte de "não partiu" em Levítico 2, aplicando-a a todas as menachot assadas previamente (machavat, marchéshet, maafé), que se dobram todas antes da retirada do punhado. Localiza "não agitou" nas menachot do pecador (sota) e de ciúmes, que exigem tenufá; explica que "não aproximou" se refere à aproximação no canto sudoeste do altar; e detalha que "pedaços grandes demais" significa maiores que a medida ensinada alhures. Por fim, localiza a obrigação de untar as obreias em Levítico 7.