O sangue do abate no animal doméstico, no animal selvagem e nas aves, tanto nos impuros quanto nos puros; o sangue da perfuração, e o sangue do arrancamento dos órgãos, e o sangue da sangria em que a alma sai por ele — são obrigados por ele. O sangue do baço, o sangue do coração, o sangue dos ovos, o sangue dos peixes, o sangue dos gafanhotos, o sangue do escorrimento — não são obrigados por eles. Rabi Yehuda obriga quanto ao sangue do escorrimento.
— Encerrado o Perek Dalet com a exclusão do mitassek, o Perek Hei abre com um tema novo: os limites exatos do sangue cuja ingestão obriga a caret (se intencional) ou chatat (se inadvertida). A Torá proíbe, em Vayikra 17, o sangue enquanto veículo da alma — pois a alma de toda carne é o seu sangue — e por isso a obrigação recai apenas sobre o dam hanefesh, o sangue que efetivamente carrega a vida do animal para fora dele. A mishná lista quatro fontes desse sangue: o que jorra no momento do abate ritual regular, tanto em animal doméstico quanto selvagem ou ave, seja de espécie pura ou impura para consumo — pois mesmo o sangue de um animal impuro, cujo abate não o torna casher, ainda assim é sangue da alma e proíbe por caret; o sangue da perfuração e da morte por outro meio que não o abate; o sangue do arrancamento dos órgãos do pescoço; e o sangue da sangria que provoca a morte do animal. Em contraste, a mishná isenta seis tipos de sangue que não são dam hanefesh: o sangue absorvido no baço e no coração — que é apenas sangue de órgão, e não sangue que sai com a vida; o sangue dos ovos; o sangue dos peixes e dos gafanhotos, que sequer requerem abate ritual e cujo sangue é inteiramente permitido; e o sangue do escorrimento — o que continua a pingar lentamente do pescoço do animal depois que o jato inicial do abate já cessou. Sobre este último, Rabi Yehuda discorda dos Sábios e o obriga a caret, por considerá-lo ainda parte do sangue da alma.
אכל דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות בין טמאין בין כו': ענין מה שאמר חייבין עליו ואין חייבין עליו הוא במי שאוכל ממנו כזית אם חייב כרת או אינו חייב אמרו בספרא כל דם לא תאכלו שומע אני אף דם מהלכי שתים דם ביצים דם דגים דם חגבים הכל בכלל ת"ל לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם איסור והיתר והם מין בשר אף כל שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם איסור והיתר והם מין בשר אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהן טומאה חמורה אוציא דם ביצים שהם מין בשר אוציא דם דגים וחגבים שכולו היתר: וענין מה שאמר על האדם והוא מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה לפי שבשעה שימות כל מה שיטמא בו טומאה חמורה מטמא ר"ל שהוא מטמא אדם במגע ובמשא אבל בהמה ועוף לפעמים מטמא טומאה חמורה והיא טומאת נבלה שמטמא במגע ובמשא וכן נבלת העוף הטהור מטמא בגדים בבית הבליעה כמו שנבאר בתחלת מסכת טהרות ומטמא ג"כ טומאה קלה והיא טומאת אוכלין שזכרנו אותן פעמים ועוד נבאר אותן ג"כ במסכת טהרות: ומה שאמר שכולו היתר לפי שאינן צריכין שחיטה ר"ל דגים וחגבים והואיל ונתאמת שדם האדם אין חייבין עליו כרת הרי מה שאמר במשנה זו דם הקזה ר"ל דם הקזת בעלי חיים שאסור דמו והגבילו שאין הנפש יוצאת בו והוא שיפסק מלצאת בקילוח כמו שיוצא בתחלת הקזה אלא מקלח קילוח ופוסק ולא יארע זה אלא כשיתמעט הדם בתכלית ולא ישאר ממנו בעורקים אלא שיעור מועט הטבע משתדל להחזיק בו ואינו יכול מפני שתשש הכח ונחלש וכל זמן שהטבע גובר ומשתדל מחזיק בו וכשיחלש וירפא מקלח ופוסק ולא יארע זה אלא קרוב למיתה והוא דומה לדם התמצית אבל כל הדם הניגר בקילוח הרי הוא דם שהנפש יוצאת בו זהו שאמרו עליו מאמר הזה איזהו דם שהנפש יוצאת בו כל שהוא מקלח ודע שדם האדם אע"פ שאין חייבין עליו כרת הרי הוא אסור ולא מותר לאכול לכתחלה והאוכלו [אינו] חייב מלקות וכן דם שקצים ורמשים אבל דם הלב ודם הטחול ודם הכליות ודם האברים חייבים מלקות לפי שהוא בלא תעשה ואין בו כרת ומה שאמרו דם הלב ר"ל הדם הנמשך אל הלב בשעת שחיטת בעלי חיים אבל הדם שיש בלב עצמו חייבים עליו כרת לפי שהוא דם האמתי ודע שעיקר בידינו דם השרץ כבשרו לענין טומאה וכבר זכרנו זה עוד נבאר אותו במקומו מסדר טהרות וכן האוכל כזית מדם השרץ לוקה משום אוכל שרץ ולא משום אוכל דם אבל דם דגים וחגבים הרי הוא מותר לכתחילה ודם דג טמא אסור ואין לוקין עליו משום דם ולא משום שרץ המים ודע זה ואין הלכה כרבי יהודה:
Bartenura explica: “sangue do abate” — tanto em animal doméstico quanto selvagem ou ave, tanto o sangue da perfuração quanto o do arrancamento, em que os órgãos do pescoço foram arrancados; e assim também o sangue da sangria em que a alma sai por ele — e qual é o sangue em que a alma sai? Todo o tempo em que ele jorra, que é o do meio; ficam excluídos o primeiro, do início da sangria, e o último, depois que o sangue já se esgotou e diminuiu, que escorre de perto e não jorra de longe, pois este não é o sangue da alma. “São obrigados por ele”: se comeu dele um azeite de volume, é obrigado a caret. “Sangue do coração”: o sangue absorvido na carne do coração, que é como o restante do sangue dos órgãos, que está sob proibição simples, e não são obrigados por ele a caret; mas o sangue encontrado na cavidade do coração vem do local do abate, pois o animal aspira no momento do abate e traz sangue do local do abate para a cavidade do coração, e são obrigados por ele a caret se houver nele um azeite de volume. “Sangue dos ovos”: há quem explique que é o sangue que está nos testículos do macho, no boi, no carneiro e no bode; e a Bartenura parece melhor que é o sangue encontrado no ovo da galinha. “E o sangue do escorrimento”: o que se espreme e se escoa e pinga quando sai — expressão de “e será espremido o seu sangue” (Vayikra 1). “Não são obrigados por eles a caret”: pois não há caret senão no sangue da alma, como está escrito: “pois a alma de toda carne, seu sangue é; todo o que a comer será extirpado”. E a decisão halachica é que o sangue do baço, do coração, dos rins e o sangue do escorrimento estão sob a proibição simples de “todo sangue não comereis”, e recebem açoites por eles, mas não há neles caret. E o sangue encontrado nos ovos é proibido por decreto dos sábios. E o sangue de répteis, se comeu dele um azeite de volume, recebe açoites por comer réptil, e não por comer sangue. E o sangue de peixes e gafanhotos puros é permitido de início, mas é preciso que haja no sangue de peixe escamas que comprovem que é sangue de peixe, por causa da aparência. E o sangue humano é proibido por decreto dos sábios quando se separa do corpo, e não se recebem açoites por ele.